עלינו
סיפור קצר על המסע להקמה של האתר הזה וקצת על החלום של מה שהוא עומד להיות
איך הכל התחיל?
נעים מאוד, קוראים לי רעות הרוש.
מרוקאית משני הצדדים, טבעונית. אוהבת לאכול, אוהבת לבשל, אוהבת להקשיב לסיפורים, ועד ההקמה של האתר הזה, כתבתי, בעיקר למגירה.
ביום יום אני עוסקת בדברים אחרים לגמרי.
מה עוד? אני הנכדה של מרסל משני הצדדים. כן, כן. שתי הסבתות שלי מרסל.
אחת, התעקשה שאקרא לה "סבתא", תמיד היא היתה אומרת לי, "אני סבתא, בעברית". זה היה ממלא אותה בגאווה. לצערי, כבר המון שנים שהיא כל כך נוכחת, אבל למעשה חסרה, ואני בעיקר נזכרת בה, בכל כך הרבה רגעים.
לשניה, אני קוראת עד היום, ובע"ה לעוד שנים רבות, ממה (סבתא בצרפתית). האגדה מספרת שהיא זו שבחרה לי את השם.
היא עבדה במעון והיתה שם ילדה חמודה שקראו לה רעות (סיבה טובה לכל הדעות, כן?). אהה, ואני קרויה על שם סבתא שלה, ע"ש ממה סבה.
גדלתי בקרית ים כילדה צמודת זנב לשתי הסבתות שלי, בעיקר צמודה לשולחן האוכל שלהן. בעיקר בשבתות, בחגים ובחופשות. אצל שתיהן למדתי לאהוב אוכל, ועד היום, אני אעדיף מנה עיקרית טובה, על פני כל קינוח מתוק ומפונפן. שתיהן עיצבו את דרכי אל הטבעונות, שהתחילה בצמחונות אי שם בסביבות גיל 12, והלכה והתחזקה עם השנים. כנסו, כתבתי על זה את הפוסט הראשון שלי בבלוג
למה אתר?
זה התחיל כשסבתא שלי, ידועה בציבור בכינוי ממה (אמרנו כבר, ממה זה סבתא בצרפתית), חגגה יומולדת ולא היה לי מושג מה לקנות לה.
היא אגב, אוהבת ימי הולדת, מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד יודעת מה לקנות לי, עסוקה בזה חודשיים מראש ווזה חשוב לה מאוד.
כשהיא חגגה לפני כמה שנים, החלטתי שאני לא קונה לה מתנה. הודעתי לה שאני פותחת אתר שיעשה לה וליצירות שהיא מחוללת במטבח הרבה כבוד. זה לקח כמעט 8 שנים.
איזו מן מתנה זאת לסבתא ?
צריך להכיר את ממה, שבהשקת האתר חוגגת 88 וחצי (נשבעת שהיא סופרת חצי), כדי להבין שהיא שולטת חזק בדיגיטל.
היא בשלב 7829 ומשהו בקנדי קראש, תמיד היתה הראשונה לענות לנו בסקייפ כשעשינו טיולים ארוכים בחו"ל, מספר אחת בשיחות וידאו בוואצאפ בזמן הסגר בקורונה, משדרגת טלפונים סדרתית, חזקה בכל קבוצות הוואצאפ המשפחתיות וכותבת לפוליטיקאים בקיר בפייסבוק בדיוק את מה שהיא חושבת עליהם (יש דברים שהשתיקה יפה להם).
מה שאני מנסה לומר זה שעבורה, זו באמת מתנה.
בתמונה למעלה:
סבתא שלי (ממה) נתפסת בעדשת המצלמה באמצע משחק קנדי קראש בחגיגות לכבוד יום הולדת 90 של סבא שלי (פפה)
למה "לפי העין" ?
לא היה לי מושג איך הדבר הזה יראה, מה הוא יכלול, ובכלל, מה אני קשורה ללהקים אתר.
מה שדווקא כן היה ברור לי כל הזמן זה השם הזה של האתר.
אחרי שנים רבות שאני מנסה לקבל ממנה מתכונים בטלפון, עברתי כמה כשלונות צרופים עד שלמדתי שלקבל ממנה מתכון דורש מיומנות של לא פחות מחוקרת שב"כ.
"ממה, כמה זמן להשאיר בתנור"? עונה לי "עד שזה תופס", אומרת לי: "בסוף תוסיפי שמן", אני שואלת "כמה?", עונה לי "עד שיבריק" וכמובן השימוש התכוף בכמויות "קצת" ו"בערך" כשמדובר במלח, פלפל, כורכום, פפריקה ושאר התבלינים.
כל פעם שהייתי שואלת אותה כמה לשים, או מנסה לקבל מושג טיפה יותר ברור, הייתי מקבלת את אותה תשובה.
"נו, רעות, תעשי לפי העין". הסאב טקסט למשפט הזה תמיד היה מבחינתי משהו בסגנון של "נו באמת, קצת תושיה במטבח לא תזיק לך".
ככל שהתעסקתי יותר ויותר עם האתר, השם הזה, "לפי העין", שכתוב אצלי במשימות לשנה החדשה כבר 8 שנים ברציפות, נהיה ברור אפילו עוד יותר.
יש משהו בסבתאות שגם הוא לפי העין. כבר יש ידע ובעיקר מומחיות נדירה שטמונה באצבעות, בכפות הידיים, במילים, במגע ובנשיקות. כמו במטבח, הן יודעות בדיוק כמה לשים מאהבה, מחמלה, מגבולות (טוב, זה קצת פחות), מכעס, ואם יצא לא טוב, טועמות ומתקנות. כל דבר.
הבלוג סיפורי סבתא-
ממה, סבתא שלי, היא מיוחדת במינה, פמינסטית, מצחיקה, לא רואה ממטר אף אחד וחריפה (כנראה כל אחת חושבת את זה על סבתא שלה, לא ?)
ככל שעוברות השנים אני מבינה על עצמי, דרכה, המון דברים. הרבה מהם קשורים לסיפורים שאספר כאן ולאוכל הכל כך מיוחד הזה שלה.
היא לימדה אותי לאהוב אוכל (ולעשות הפסקה אם שבעתי ואז להמשיך, אבל זה כבר לפוסט בבלוג), להתנסות באוכל, להבין טעמים מגוונים ולהפוך כל מאכל, פשוט ביותר, לחוויה.
בבלוג "סיפורי סבתא" אני אעלה פוסטים עם סיפורים שהיא סיפרה לי או עם סיפורים שאני אספר עליה ודרכם גם קצת עלי.
פתאום יש לי כל כך הרבה סיפורים לספר, על אוכל ועל המשפחה, ובעיקר על הנשים במשפחה שלי, סבתות, אמא, דודה ועוד ועוד.
עבורי כל הסיפורים האלה הם חלק מסיפור חיי.
הכתיבה בבלוג עזרה לי להכניס חזרה אלי חיי, ובכבוד רב, את המסורת, את הידע שלא נרשם בשום מקום, את הפשטות, את הריטואליות. היא עזרה לי לקבל בחזרה, אל המטבח שלי היום, את האוכל הזה שאני כל כך אוהבת, שיש בו ערימות של טיפול, תושיה, חוכמה והיגיון.
המתכונים-
אז בינתיים יש כאן מתכונים מהמטבח המרוקאי של סבתא שלי. החלק הטבעוני שלו כמובן.
בתחילת דרכי כצמחונית סבתא שלי היתה אומרת לי "אבל אין לי מה לתת לך לאכול". טוב, יש כל כך הרבה, שאפילו אני בהלם מהכמות.
יש סלטים, ומנות עיקריות, ומרקים ומתוקים ומלוחים ומה לא.
את כל המתכונים היא נותנת לי מהראש וכל הזמן אומרת לי "מבשלת צריכה להבין מה היא עושה".
והיא, תאמינו לי, מבינה.
והעתיד, מה יהיה איתו ?
מספר שבועות לפני הפרסום של האתר סיפרתי למשפחה ולכמה חברות. לחלקן הראיתי דוגמאות לסיפורים ולמתכונים והתלבטתי לגבי כל מיני דברים. ואז היה איזה רגע אחד שבו הבנתי שאני לא יכולה להתעלם מההבנה הזאת יותר. ההבנה שזה הרבה יותר גדול משתינו, שיש פה עניין שחוצה את הגבולות של הסבתות שלי ושל המטבח שלהן ושלנו בכלל.
אז הנה, זה החלק שבו אני מתחייבת על מה אני רוצה שהאתר הזה יהיה.
האתר הזה יהיה מרחב וירטואלי לסבתות, לנכדות טבעוניות ולמטבחים מסורתיים ובכלל, למערכת היחסים המיוחדת הזו.
מרחב שיאפשר למטבח הבין דורי להתקיים, ולהאיר, ממעמקי הלב והשנים את הקסם והצחוק שהוא מביא איתו. אני רוצה באמצעותו להחזיר את הריטואלים, את הפשטות והיצירתיות, ולשים בקדמת הבמה את הידע הזה שטמון אצל כל הסבתות בידיים הטובות, ואצל כולנו, שהתבוננו, ועדיין מתבוננות בהן, שנים רבות.
עם הזמן יהיו בו אינסוף מתכונים, מכל מיני מטבחים, אבל רק אם הם של סבתא של מישהי (קטגוריות ראשונות כבר יש, בשביל ההתחייבות).
אני ארחיב את הבלוג ואכתוב בו עוד ועוד סיפורים, גם שלכן. על מה? על הדרך אל הטבעונות ממטבחים מסורתיים, על "ההפסדים", על הצחוקים, על הלחץ, על המסע האישי והמשפחתי הזה ועל ההבנה שאפשר להחזיק את זה יחד, שלא חייבים באמת לוותר על כלום. ועוד יותר מכך, על כמה שזה בסופו של דבר, מקרב.
אני אייצר פה מרחב שיתן ביטוי ויאסוף אליו את חכמת המטבח המסורתי הטבעוני ואת הקשר האנושי, הכל כך מיוחד הזה בין נכדות וסבתות ואיך לא, בינהן, ובין מטבח וטבעונות.