הבלוג- סיפורי סבתא

אני לא ממש מרגישה בת 40, אולי אי אפשר באמת להרגיש את זה. אבל עם הידיים פרושות לצדדים, בשקט עמוק ונעים, בקלילות, בשיחרור, בתנועה טבעית ורכה, מוקפת בטוב ליבם של אנשים ובאור גדול שמאיר, ככה בדיוק רציתי לקבל את העשור החדש.

הן נולדו בהפרש של שש שנים ושבוע אחת מהשניה. הצעירה יותר, אדוה, נולדה לפני שלושים שנים ושבוע, והאמצעית, לפני שלושים ושש שנים בדיוק. והשבוע הן חגגו יומולדת.

אחרי שאכלנו ספינג' התחילה שיחה מעניינת בין הילדים. שיחה על מה זה חבר אמת. הקשבתי להם מדברים, ומתארים במילים פשוטות את עולמם הפנימי המורכב ומה זו לדעתם חברות אמת. אחרי שיחה ממש מעניינת ופתוחה שקיימנו (הם בכל זאת הילדים של מיכל) סיכמנו שאנחנו בוחנים חברות לפי הדברים הטובים והנעימים שאחרים/ות עושים/ות עבורינו ולא לפי הדברים הלא טובים והלא נעימים שהם/ן לא עושים/ות לנו (ואנחנו להם/ן כמובן). ואז גיל (בן 7) שאל אותי, "הרוש, את ואמא חברות אמת"? ומיד אמרתי לו שכן. והוא לקח את זה כמובן לעולמות שלו, ולדוגמאות הקונקרטיות שאספנו רגע קודם, ושאל אותי בחצי צחוק "מה, אמא עוזרת לך בלימודים"? אני לא זוכרת מה עניתי לו במדויק., אבל אני מקווה שכשהוא יגדל הוא יקרא את הפוסט הזה

השנה חברה התקשרה לברך אותי ואמרה לי "הופ הופ טרלללה". אז עניתי לה שאני מעדיפה רק הופ הופ, כי טרלללה היה לנו מספיק לשנה הזאת. ואז התיישבתי לכתוב 39 עובדות וסיפורים עלי ועל ימי הולדת. תכנסו, אם אתם.ן מכירים אותי טוב, יש סיכוי שתמצאו איזה סיפורון גם עליכן.ם. אהה, ויש גם אחד לשנה הבאה.

יצאתי עם חברה לטיול רגלי קצר בהרים שליד הגסטהאוס. גבוה, די קריר, ואנחנו הולכות בלי באמת לדעת לאן. סיפרתי על הסיפור עם השופר מהכפר בגסו בשנה שעברה ואמרתי לה שהשנה עדיין לא שמעתי שופר. המשכנו ללכת, הדרך היה ירוקה ויפיפיה והשמיים בהירים. פתאום, בשביל אחר לא רחוק מאיתנו הלכו שני גברים. אחד מהם עצר וצעק "שנה טובה" ענינו "שנה טובה", ואז הוא שאל "רוצות לשמוע שופר"? וכך שוב, הפעם על אמצע ההר, ארבעה אנשים, שני גברים ושתי נשים, מתחברים איזה חיבור שאי אפשר להסביר, דרך הצליל המיוחד הזה של השופר.

פתאום הבנתי. הסלט הזה, זו סבתא שלי. היא רגישה ברמות מטורפות אבל חסרת טקט בקטע מביך, אופטימית ומוקירת תודה אבל נכנסת לדרמות וסרטים בדקה, יכולה לעמוד שעות במטבח אבל לא יכולה לחכות לסבא שלי דקה ליד הדלת, רוצה שתאכלי הכל אבל שתשמרי על הפיגורה. יש בה הכל מהכל, היא עוברת מאפס למאה בדקה, מצחוק לעצב ברגע והיא שילוב מנצח ומאוזן של הדברים. בדיוק כמו המתיקות, החריפות והמליחות של הסלט הזה.

תדמיינו, בטן מקרקרת, סלט טרי ורענן מקולף בדייקנות, מתובל ומבריק במידה הנכונה, וקערת אורז צהוב חם ומנחם היו מוגשים לשולחן בשניה שהייתי דופקת בדלת. הרעב, מכל סוג שהוא, היה נעלם בשניה.

זה כנראה סיפור שיכול להסביר את האהבה הקיצונית, חסרת הגבולות, שיש לי ללחם. אני מוכנה בכל שעה, בכל יום, לוותר על כל ארוחה, ולהחליף אותה בלחם בית חם ומנחם. האמת, שהכי אני אוהבת לחם עם חמאה (טבעונית כמובן), עגבניה ומלח (בכל זאת, אני הנכדה של עמרם). אם אפשר גם עם צלוחית קטנה של זיתים שחורים. אבל את זה אני אוכלת רק כשסבתא שלי לא רואה, כי זה אוכל של אבלים, ולא בא לי לחטוף ממנה צעקות.

אבל אז יום אחד פתאום זה היכה בי, מצאתי מוטיב חוזר ואיזה חוט מקשר בין רוב המתכונים. אני די בטוחה עדיין שזה ממש לא סוד הקסם. סוד הקסם הוא השם של האתר הזה, היכולת שלה להתבונן על הסיר ולדעת בדיוק מה וכמה לשים, בלי כפות מדידה או מתכונים מפונפנים. אבל עדיין, ברמת דיוק מפחידה. ואת זה קצת בא לי לשתף.

בשנים הראשונות הייתי מגלה במקרה חתיכות של בשר בפשטידה כי שכחה שהיא שמה את זה שם (לא זורקים אוכל, ממחזרים). אח"כ היתה תקופה מושכת שכל ארוחה היא היתה מסתכלת עלי מאוכזבת ואומרת לי "לא אכלת כלום", למרות שברור לכם שאכלתי מלא. זה בגלל שיש בשר (שזה אוכל) ויש תוספות (שזה לא אוכל).