כשארבעים מכה בתדהמה

לא לתת לעובדות לבלבל אתכן 

תמיד הייתי הכי קטנה בכיתה, בשכבה, בצבא. בהתחלה זה מבאס, כי זה להיות אחרונה בהכל, בבת מצווה, ברישיון, בגיוס. בקיצור, הבנתן את הרעיון. 

עם השנים החיסרון הפך ליתרון, כי מי רוצה לגדול לפני כולם? וככה תמיד יש לי הכנה. 

זה אף פעם לא עוזר, אבל לפחות יש איזו מסיבת פרידה מתמשכת להכחשה. 

השנה זאת הייתה מסיבת פרידה מטורפת. כבר שנה שכל הרשתות החברתיות שלי מציגות תמונות זוהרות של חגיגות 40 של מלא נשים ואנשים שאני מכירה. נוצץ יותר ופחות, מושקע יותר ופחות, אבל איך שלא נהפוך את זה, 40. 

מתוחכמת שאני, לא נותנת לתמונות ברשתות החברתיות לבלבל אותי, יודעת שהמציאות שמשתקפת מרשתות חברתיות אינה כזו, ולכן לא ראיתי לנכון להפנים שזה אכן עומד לקרות. 

עכשיו ניגש לעניין. 

העניין הוא שמסיבת ההכחשה נגמרה, וגם לי, הצעירה שבכל החבורות, מלאו היום 40. 

הקשר היחידי ביני ובין המספר העגול הזה הוא הנטייה של מבנה הגוף שלי לאחרונה להתעגל, ומעבר לזה, כלום. 

לא עזר שעשרות אנשים חגגו השנה לפני, לא עזר שקניתי כרטיסים למופע 30 שנים לאור הירח, אני עדיין מוכה בתדהמה. 

לא נותנת לעובדות לבלבל אותי. 

לא לצאת בהצהרות, את אף פעם לא יודעת מה החיים יזמנו לך.  

בגדול, למעט הטבעונות שלי שזה ברזל, בכל יתר ההתחייבויות שלי כלפי אוכל יש לי עמוד שדרה שמזכיר יציבות של שטיח גומי מסוכר בצבע סגול. 

לכן, למרות שביקשתי שנשב בבוקר במקום צנוע לקפה, בקטנה, ומקסימום נאכל קליל כדי שלא יהיה לי כבד אח"כ (תכף תבינו למה) בסוף ישבנו במקום הכי לא צנוע והזמנתי קפה וכריך סביח. 

זה היה בערך בשעה 9 בבוקר. 

בתפריט היה כתוב שיש בכריך חציל מטוגן, פלפל חריף, טחינה, ירקות ותפוח אדמה. נשמע סה"כ הגיוני לארוחת בוקר. 

זה היה הטבעוני היחיד בתפריט ובגלל שהיה לי קצת לא נעים, הרי רציתי קליל  וקטן ולא להיות כבדה, אמרתי למורן, טוב, אז אני אזמין בלי התפוח אדמה. 

עד שהמלצרית הגיעה, שכחתי מזה והזמנתי את הכריך רגיל. 

אבל, גבירותיי ורבותיי, בשביל מה יש לי אחיות אם לא כדי לטחון עד דק את שאריות הכבוד העצמי שלי? מיד מורן קפצה ואמרה, "רצית בלי תפוח אדמה". 

צודקת, באמת רציתי בלי. 

האמת היא שכבר התחיל להתעורר אצלי איזה רצון קטן שזה יהיה עם, כי כמה כבד זה כבר יכול להיות? אבל כבר יצאתי לא יציבה והזמנתי כריך של ארוחת צהריים בתשע בבוקר (שהיה אמור להיות מלכתחילה משהו קליל וקטן) אז זרמתי, ואז המלצרית, מבלי שידעה נחלצה לעזרתי ואמרה, "אין בעיה, תפוח האדמה מגיע בצד". 

בינתיים, בגלל ששמתי אודם כתום ורכשתי זוג משקפי שמש חדשים ביקשתי ממורן שתעשה לי 37 אלף תמונות כדי שאני אבחר אחת שאהיה מוכנה להתפשר עליה. 

בחלוף כמה דקות הגיעה המנה. 

כריך מרשים אין מה לומר, לא קליל ולא קטן. 

לידו מונח בנימוס וענווה חסרת תקדים תפוח אדמה בצורתו האהובה עלי, קרעים מטוגנים לצ'יפס. 

קודם כל עפתי מההתרגשות, ישר נהיה וויב של ארוחת בוקר בהודו באוויר (אז מה אם כולם רזו שם ממש?! תאכלו גם אתם כל בוקר צ'יפס, נראה אם לא תעלו 6 ק"ג בחודש).

מורן, ישר קינאה בחציל המטוגן שלי (אנחנו בכלל לא אוהבות מטוגן וגם לא אוהבות לחם לבן), שמחתי לכבד לה קצת, כאמור, שלא אהיה כבדה. 

התחלתי לאכול, ואז נזכרתי בפעילות השיא שתוכננה לחלק השני של היום, הסיבה שלכבודה התכנסנו, ואמרתי למורן, טוב אני אוכל חצי, וחצי נארוז, אני לא רוצה להיות כבדה. 

הסוף של הסיפור הרי היה ידוע מראש. 

אני אוהבת לאכול. 

אין מה לעשות, אתן אולי שונות וחזקות ממני, אבל אני חברות לא באתי לעולם כדי לאכול חצי כריך או להשאיר צ'יפס שהופיע לי בנימוס ובאופן בלתי מתוכנן בצלחת ככה לפתע ביומולדת שלי. 

מה שכן, יש בהחלט מצב שנולדתי להיות כבדה. 

בכל מקרה אני את השיעור שלי למדתי מהאירוע. 

פחות לצאת בהצהרות ויותר לזרום, את אף פעם לא יודעת מתי יגישו לך צ'יפס לארוחת בוקר ביומולדת. 

להזמין פשוט ומדויק, בסוף גם ככה המציאות עולה על כל דמיון 

כשמורן שאלה אותי מה אני רוצה לעשות ביום הולדת עניתי ישר, וואטסו (שזה טיפול במים).  לא עשיתי מעולם, אבל אני ממש אוהבת מגע ומאוד אוהבת מים וזה היה נשמע לי מושלם. כל מה שדמיינתי זה שאני אצוף שעה בתוך המים, ואשאיר שם בבריכה את כל מה שמכביד וקשה ואתחיל את השנה החדשה אחרת. 

קצת הייתי מוטרדת מזה שהמטפלת תפתח איתי תוך כדי שיחה, אבל את מה שקרה שם בכלל לא דמיינתי. 

בהמתנה, פגשנו את טל. היא בדיוק יצאה מהטיפול ואמרה לנו, "איזה כיף לכן שאתן לפניי, זה מדהים. עצה אחת יש לי, תתמסרו מיד". חמודה טל, לא היה לי נעים להגיד לה שאני התמסרתי כבר לפני שבועיים כשביקשתי את המתנה. 

ירדנו לבריכה. היה קר בחוץ וחם בפנים, שזו נקודת פתיחה טובה כמעט לכל דבר, בייחוד כשאת נמצאת בפנים. 

יהלי ושחר, המטפלות שחיכו לנו במים, ביקשו שנשב על המדרגה של הבריכה ונכנס לאט לאט. 

כבר התאהבתי, כי כמה שאני אוהבת מים, קשה לי להיכנס בבת אחת. ואני תמיד אעדיף מים חמים על פני קרים, לא משנה כמה חם או קר בחוץ. 

הסבירו לנו קצת, לקחנו אטמי אוזניים ושחר לקחה את מורן ויהלי אותי. 

השקט שיש מתחת למים הוא בלתי ניתן לתיאור. עוצמתי כל כך שאפילו את המחשבות שלי לא הצלחתי לשמוע. השקט היחידי שאני זוכרת דומה לזה הוא ה- 20 שניות של הנפילה החופשית בצניחה שעשיתי לפני איזה 20 שנים. 

לא חשבתי על כלום. כל מה שחשבתי עליו זה שיש שקט נעים. והשקט הזה איכשהוא הצליח, תוך כמה רגעים לחלחל לתוכי, להרגיע, להשקיט ולפנות מקום. 

הציפה במים זו חוויה מטורפת. אפשרתי ליהלי להחזיק אותי באמצעות כף ידה שהייתה מונחת מתחת לראשי ונתתי לגוף שלי לצוף, לאבד משקל, להסתובב, להימתח, לנוע בטבעיות וברוך שאני לא בטוחה שידעתי שקיימים, להרגיש שתכף אני מתהפכת ובלי שאני עושה דבר, הגוף מתייצב, מעמיק במגע עם החום של המים ומאפשר לאיברים לנוע יחד בסינכרון מושלם. 

לקראת סוף הטיפול, יהלי קרבה אותי לדופן, בדיוק כפי שאמרה שתעשה. 

אחרי בערך שעה שבה העיניים שלי היו סגורות, השקט היה עמוק ונעים והגוף היה בתנועה טבעית ורכה פתחתי לאט את העיניים וראיתי מולי את מורן, נינוחה ושלווה כמו שלא ראיתי אותה הרבה זמן. 

פתאום התרגשתי נורא  ויהלי, שבטח כבר הבנתן שהיא מדהימה, ראתה אותי ואפשרה לי לצוף עוד קצת, חיבקה אותי ועזרה לי לשחרר את כל מה שצף, ולהירגע.  

לא יאמן כמה המים יכולים לסחוב עבורינו, וכמה אנחנו יכולות להשאיר אצלם אם רק נסכים להיפרד, ולאט לאט ובקצב שלנו, לצאת אחרות. 

זה לא היה דומה לשום דבר שעשיתי בחיים, אבל זה כן היה פשוט ומדויק. והמציאות, כיאה לה, עלתה על הדימיון. 

להדליק במקום לכבות. 

השנה חגגתי יומולדת בנר שמיני של חנוכה. שזה כיף ומדהים. 

בשונה מימי הולדת אחרים, השנה, הדלקתי נרות ולא כיביתי אותם. 

והלהבות ריצדו ונשאו את משאלות ליבי עד שכבו מעצמן. 

נראה לי שאין צורך להרחיב על זה. 

יש כזה דבר.  

כל היום שלחו לי אנשים, בעיקר נשים, מילים טובות, את חלקן קראתי שוב ושוב. 

פעם מישהו שעבדתי איתו אמר לי שהוא לא מברך במזל טוב בימי הולדת כי הוא לא מאמין שיש כזה דבר, מזל. הוא מאמין שזה הכל אנחנו עושים בעצמנו. 

היום חשבתי על זה מלא. 

להיוולד לשני ההורים שלי ולשתי המשפחות שהם הביאו איתם ולמשפחה שהם יצרו יחד (הנה כולם יעופו עכשיו על עצמם), להתיישב ליד הנערה עם המשקפיים ב-1 בספטמבר 1996, להיכנס לחדר 2 בחוות השומר, לעבוד במיכא"ל ולהכיר אשה מהממת שאוכלת כל היום לחמנייה עם גבינה צהובה בלי כלום, להתקבל לעבודה בעריית חיפה ולפגוש שתי מתולתלות שיהפכו להיות האחיות הגדולות שאין לי, לקבל במתנה שתי האחייניות  שהן אור ושמחה גדולה ועוד ועוד ועוד.  

כמה דברים היו צריכים להסתדר. 

לדעתי, ככה נראה מזל. 

שלי, תודה לאל, מזל טוב. 

"על הניסים ועל הנפלאות שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה". 

קבלת פנים 

אני לא ממש מרגישה בת 40.

אולי אי אפשר באמת להרגיש את זה. 

אבל עם הידיים פרושות לצדדים, בשקט עמוק ונעים, בקלילות, בשיחרור, בתנועה טבעית ורכה, מוקפת בטוב ליבם של אנשים ובאור גדול שמאיר, ככה בדיוק רציתי לקבל את העשור החדש. 

שיתגשמו החלומות, אמן.