בזבוז של תקן

איפה שהוא בגיל 12 וקצת החלטתי שאני מפסיקה לאכול בשר.

אני רק זוכרת שראיתי בטלויזיה איזה תחקיר של רפי גינת ושהיתה שם פרה בוכה.

אנחנו מדברים על שנת 1993, צמחונות לא ממש היתה נפוצה, בטח לא בקרב העדה...

כשהיינו ילדות כבר הבנו שממה מבשלת אוכל מאוד טעים, אבל שהוא כולל כל מיני חלקי גוף שהיה נשמע לנו קצת פחות הגיוני לאכול. 

היא הבינה את זה די מהר (חכמה, כבר אמרנו?) ובגלל שלשקר זו לא אפשרות מבחינתה, היא היתה מנסה לערבב אותנו עם כל מיני תשובות כמו "זה בשר מספר 5", וכשקצת גדלנו היינו מתחננות שתגיד לנו מה זה אומר (כתף!!! איזה ילד אוכל כתף?!). 

גם סבתא שלי מצד אבא שלי, עליה השלום, תרמה תרומה משמעותית להפיכתי לצמחונית כשהיא נהגה להצביע על הגוף כדי לשאול אותי איזה חלק של העוף אני רוצה, כששיאו של מופע האימה היה כשהיא היתה מקרבת אגרוף לכתף ועושה לי עם היד צורה של כנף.

מישהו שיצאתי איתו פעם שמע שאני טבעונית ומרוקאית וישר אמר לי שאני בזבוז של תקן.

אבל את סבתא שלי הוא לא הכיר.

עכשיו אתם צריכים להבין, כשאני מגיעה לסבתא שלי הביתה יש טקס. הדלת של הבית נפתחת, אחריה נפתחת הדלת של המקרר וכמעט תמיד אחריה, הדלת של הארון במטבח. בלי קשר למתי אכלתי, או אם אני רעבה או לא. זה פשוט על אוטומט.

בשנים הראשונות הייתי מגלה במקרה חתיכות של בשר בפשטידה כי שכחה שהיא שמה את זה שם (לא זורקים אוכל, ממחזרים). אח"כ היתה תקופה ממושכת שכל ארוחה היא היתה מסתכלת עלי מאוכזבת ואומרת לי "לא אכלת כלום", למרות שברור לכם שאכלתי מלא. זה בגלל שיש בשר (שזה אוכל) ויש תוספות (שזה לא אוכל).

ואז היו שנים שאם הייתי באה בהפתעה ועומדת עם הדלת של המקרר פתוחה ואומרת "ממה, מה יש לאכול" היא היתה נלחצת ואומרת "אין לי כלום לתת לך" ואז כמובן שהייתי מוצאת במקרר שפע צמחוני.

ואז נהייתי טבעונית. וחל משבר.

אבל סבתא שלי כמו סבתא שלי התאפסה די מהר וזרמה.

את המופע המרכזי של התקופה הזו היא נתנה בארוחת ערב שישי אצל אמא שלי בבית, כשגם הנכדה של אחותה, דודה דניז עם הפרח, מיכל (הצמחונית) הצטרפה לארוחה.

אמא שלי, כמו שרק היא יודעת, הכינה מלא אוכל טעים, מקדימה אותי שנות אור בבישול טבעוני, והיה מגוון גם טבעוני וגם לא.

הארוחה התחילה וכולם אוכלים ומפטפטים, ואז ממה, משום מקום פונה למיכל ואומרת לה, "מיכל, שמעתי שגם את לא אוכלת חיות". כולם נקרעו מצחוק, והאמת, שאני נמלאתי גאווה.

מי עוד יכול לספר על סבתא שלו, עוד בחייה, כמה מגניבה היא, איך ממצב שלתת לי לאכול בשר בטעות היא מדברת כאילו היא אקטיביסטית טבעונית...

עם השנים, ממה, שלא טעמה טעמו של חלב מעולם (זה מגעיל אותה חברים, לא נכנס לדרמה הזו עכשיו), הבינה שהיא יכולה לחגוג על העוגות שאני מכינה כי אין סיכוי שיהיה בהן חלב.

להכין לה עוגה, זה מלחיץ לכשעצמו, כי לקבל מחמאה מסבתא שלי על אוכל זה אירוע חד פעמי, המתרחש לעיתים רחוקות וגם שם יש שלבים שאת צריכה לעבור.

אני התחלתי כמו כולם ב-C'est pas grave  ,שבתרגום חופשי לעברית זה אומר "זה לא גרוע" (זו מחמאה, נשבעת) ולאט לאט התקדמתי ל- Main c'est tres bon שזה בתרגום חופשי אומר "זה טעים מאוד", שזה שווה ערך לפחות או יותר כוכב מישלן אחד מבחינתה.

היום התפריט של סבתא שלי כולל קינואה, כוסמת ופולי סויה על בסיס יום יומי, היא מכינה חמין כמעט טבעוני (לא, היא לא מוותרת על הביצים) והיא מתלהבת מאוד מאוכל טבעוני.

השבוע היא אמרה לאמא שלי, בלי בושה, שהקציצות שעועית מש שאני הכנתי לה (הנכדה, דור שלישי לבישולים ומטבח) יותר טובות משלה.

לפעמים היא עדיין חושבת שאין לה מה לתת לי לאכול כשאני באה בהפתעה.

אבל רק לפעמים.

בתמונה למעלה: אני באמצע, ואלה שנולדו אחרי