הדודה עם הפרח (והסיפור על לחם בית)
דודה דניז ז"ל היתה אחותה הגדולה של סבתא שלי.
היא היתה אשה מוכשרת, אצילית, נעימה ומצחיקה שגרה בבניין שהיתה בו מעלית בגודל של קופסת גפרורים והיו לה את העיניים הכי כחולות שראיתי מימי.
אני זוכרת אותה יושבת עם סבתא שלי, במרפסת הסגורה שהיתה אצלה בדירה, ומכינה עוגיות מהממות בצורות של פרחים.
היו לה ידי זהב. כל כך יפים הפרחים האלה היו, שאם היא היתה חיה בתקופה קצת אחרת, היא בטח היתה אושיית אינסטגרם מטורפת.
אני זוכרת שהיינו נוסעות אליה בחופשים, הן היו יושבות יחד שעות, ומכינות פרחים ממרציפן. זה היה די ברור מי מבין שתיהן היא המקצוענית.
עבורי, כל ההתרחשות הזו תמיד נראתה כמו קסם, ואני לא אשכח את הפעם הראשונה שטעמתי פרח יפה שהיא הכינה. ההתרגשות היתה בשיאה, רק שהסתבר שאני לא ממש חובבת מרציפן.
דודה דניז, ובמיוחד סבתא שלי, היו המומות שזה לא טעים לי, "את לא מבינה מה טוב" הן אמרו לי, ובשביל להימנע מהדרמטיות שמאפיינת את המשפחה שלי אני מצנזרת קצת , כן?! .
אני זוכרת את מפח הנפש והפער בין כמה שהממתק הזה היה נראה לי יפה לכמה שהוא לא היה לי טעים. או כמו שסבתא שלי אומרת על נעליים מהממות שקניתי והיא ממש לא אוהבת, "זה לא לטעמי".
הייתי די קטנה, אבל ככה כנראה למדתי, לראשונה על בשרי (יותר מדויק, על לשוני) שלא כל מה שנראה יפה לעין, טעים.
עכשיו נעשה העתק- הדבק על החיים בכלל. חתיכת שיעור.
דניז בן איון ז"ל, בצעירותה במרוקו. הפרח, לחדי ההבחנה, בצד השני.
לדודה שלי היה חוש הומור, והיא החזיקה וויב סבבה צעיר וזורם.
סבתא שלי ודניז היו חברות טובות, כל כך טובות שבחתונה של דוד שלי, שתיהן היו כבר די מבוגרות, והן פשוט התיישבו בתוך החופה, אחת ליד השניה, ולא הפסיקו לפטפט.
דודה דניז גרה בבת ים וסבתא שלי בקריית ים, ובשביל להפגש הן היו תלויות במשפחה פעמים רבות.
פעם אחת, כשדודה דניז כבר היתה יחסית מבוגרת, סבתא שלי ביקשה ממני ללוות אותה ברכבת מתל אביב וחזרה.
בואו נדייק, סבתא שלי לא ממש ביקשה, היא די הודיעה לי מה הלו"ז, אני כמובן זרמתי.
אמא שלי הכינה אותי לנסיעה הזו, ואמרה לי לשמור על דודה במדרגות, ולא לרדת בשום מקרה במדרגות הנעות, מהן היא ממש פחדה ליפול.
מהנסיעה הזאת אני זוכרת בעיקר שכאשר הגענו לתחנת סבידור מרכז והיינו צריכות לרדת לרציף, סתם בשביל הצחוקים אמרתי לה, דודה, יאללה, אני אתן לך יד, יש פה בתחנה רק מדרגות נעות.
היא הבינה ישר את ההזדמנות ואמרה, אין בעיה כפרה, יש פה בחוץ קו 10, אני חוזרת חזרה לבת ים.
צחקנו, והסתובבנו למעלית כדי לרדת לרציף.
יומיים הן צחקו מהשטות הזו.
במשפחה שלי כנראה לא מאוד גיוונו בשמות.
נולדתי לשתי סבתות מרסל, מהצד של אמא שלי שתי דודה דניז, מהצד של אבא שלי שתי דודה סימי, גם פפה ארמונד וגם דוד ארמונד, כמו שאמרתי, לא מאוד מגוון.
אז לא רק לסבתא שלי, גם לסבא שלי, היתה אחות שקראו לה דניז.
הדרך להבדיל בין שתיהן היה סימן ההיכר של אחות של סבתא שלי. היה לה כתם לידה בצורה של פרח ליד העין.
קראנו לה דודה דניז עם הפרח.
ממה, דניז ועוד שני אחים ושתי אחיות גדלו כולם בעיר סלה שבמרוקו.
אני, בניגוד כנראה למרוקאים אחרים, לא שמעתי הרבה סיפורים בבית על המלך, אבל שמעתי הרבה סיפורים על אוכל.
אחד הסיפורים המפורסמים הוא הסיפור על הלחם.
ממה מספרת שפעם, כשהם חיו במרוקו, לא היו תנורים בבית, והן היו מכינות את הבצק בבית ושולחות אותו להאפות בפראן (התנור) השכונתי שהיה ליד הבית.
סבתא שלי תמיד מספרת איך זה היה התפקיד של דניז ח'תי (דניז אחותי), כמו שהיא נהגה לקרוא לה, ללכת לתנור ולהביא את הלחם המוכן.
דניז, מכל האחים והאחיות, הכי אהבה לחם והיתה הולכת למאפייה השכונתית בשמחה.
בצחוק מרושע ומתגלגל, שיכולה לזהות רק מי שיש לה אחות גדולה, היא מספרת איך דניז היתה חוזרת בריצה מהמאפיה ובוכה כל הדרך הביתה, כי הלחם, עדיין לא היה מוכן, ואיך כל האחים והאחיות היו נקרעים מצחוק.
זה כנראה סיפור שיכול להסביר את האהבה הקיצונית, חסרת הגבולות, שיש לי ללחם.
אני מוכנה בכל שעה, בכל יום, לוותר על כל ארוחה, ולהחליף אותה בלחם בית חם ומנחם.
האמת, שהכי אני אוהבת לחם עם חמאה (טבעונית כמובן), עגבניה ומלח (בכל זאת, אני הנכדה של עמרם). אם אפשר גם עם צלוחית קטנה של זיתים שחורים.
אבל את זה אני אוכלת רק כשסבתא שלי לא רואה, כי זה אוכל של אבלים, ולא בא לי לחטוף ממנה צעקות.
הלחם של סבתא שלי היה גולת הכותרת שלנו כילדות, ועד היום הוא הסיבה היחידה שאני מגיעה לחגיגיות המימונה.
הוא הדבר היחידי שבאמת מעניין אותי באירוע הבצק הזה, ואני יודעת בוודאות שיחכו לי שם מנות טובות וגדושות של הלחם שלה.
כנערה, הייתי מתקשרת אליה בבוקר ואומרת לה להכין לי לבית הספר סנדויץ עם חביתה, הייתי עוברת דרכה ולוקחת שקית (רותחת ומלאה אדים מהחום של החביתה) והאמת, שחצי ממנו הייתי אוכלת כבר בדרך.
עכשיו תראו, יש מלא סוגים של לחם בעולם.
כוסמין ומלא, ודגנים ולחם עיניים, ושחור ולבן וקל. בדר"כ יקראו ללחם על שם הרכיבים או המראה.
אבל רק אצל סבתא שלי יש את הלחם הזה, שדניז, הדודה עם הפרח, היתה בוכה בגללו כשלא היה מוכן.
רק סבתא שלי יכולה לקרוא ללחם על שם מה שהוא מייצג.
לחם בית.
הסיפור עשה גם לכן חשק ? המתכון ללחם בית ממש כאן