מכת בכורות

במשפחה שלי יש נטיה להיוולד בצפיפות, להידחף אחת לשניה לימי הולדת, ואיכשהוא נוצרה חלוקה ברורה של חגים וימי הולדת. 

אמא שלי ואני חנוכה, שתי האחיות הצעירות שלי, פסח. 

אין מה לומר, בכל מה שקשור לחגים וימי הולדת, מצד אחד אכלו אותה, יומולדת בלי קמח. מצד שני, תמיד היה להן חופש יותר ארוך. 

הן נולדו בהפרש של שש שנים ושבוע אחת מהשניה. הצעירה יותר, אדוה, נולדה לפני שלושים שנים ושבוע, והאמצעית, לפני שלושים ושש שנים בדיוק. 

בקיצור, הבנתן, זה פוסט לכבוד ימי ההולדת שלהן וגם הזדמנות בשבילי לקטר קצת על מכת הבכורות.

זכרון ילדות ראשון 

לפני כמה שנים עברתי תהליך מיון שבמהלכו שאלו אותי מה זיכרון הילדות הראשון שלי. בלי לתכנן ולחשוב הרבה נזכרתי פתאום שאבא שלי בא לקחת אותי מוקדם מהגן ונסע איתי לבית החולים להכיר לי את אחותי הקטנה (אז עוד לא ידעתי שהא תהיה הסנדביץ). מורן. אני לא זוכרת הרבה פרטים, אבל אני בבירור זוכרת את היציאה החגיגית והמוקדמת עם אבא שלי מהגן. 

האגדה מספרת שמורן נולדה כל כך מהר שאבא שלי ירד לרכב להביא את התיק לידה שאמא שלי הכינה ועד שהוא חזר האחות בישרה לו שאמא שלי ילדה ואמרה לו "מזל טוב, נולד לך בן". 

ואז הגיעה אחות נוספת והתערבה ואמרה, לא בן, נולדה בת. והן התחילו להתווכח בינהן. הוא תמיד סיפר לנו שהוא עמד מול שתיהן עם התיק הגדול ביד ושאל "אתן יכולות בבקשה להחליט אם נולד לי בן או בת"? 

הסוף של הסיפור ידוע. נולדה בת. 

אחלה חומר להתעללות של אחות גדולה בקטנה, לספר את הסיפור הזה ובלילה להפחיד אותה ולספר לה שבעצם עשו טעות והיא הוחלפה בבית חולים. 

אבל אני נשמה טובה, לא התעללתי בה אף פעם (אל תאמינו לאף סיפור שהיא מספרת), וגם היא העתק הדבק של אבא שלי, אז זה בכל מקרה לא ממש היה לי קייס.

סופה במדבר 

כשהייתי בערך בת 9 ומורן היתה בת 6 הייתה בעולם מלחמת המפרץ. גרנו אז בקריית ים, בעולם שאין בו ממ"דים וישבנו כל ערב עם מסיכות אב"כ בחדר האטום. יש לנו מלא זכרונות מהחודש ומשהו המופרעים האלה, אבל זה לפוסט אחר. 

הטירוף האמיתי היה שאמא שלי, הגיבורה, היתה בהיריון מתקדם ואלוהים יודע איך היא שרדה את התופת הזאת. גם לטפל בשתי בנות וגם לשמור על שפיות ועל ההיריון. 

בכל מקרה, אחד התחביבים שהיו לנו זה לחשוב על שמות לתינוקת, ברוח המלחמה. אחד המועדפים היה סופה. 

חודש אחרי שהמבצע הסתיים, בשישי בצהריים נולדה אחותי הצעירה. 

בעולם עדיין לא היה טלפון נייד אז כשאמא שלי הבינה שהלידה מתחילה היא ואבא שלי נסעו לבית חולים ושלחו אותנו לסבתא שלי שגרה כמה דקות הליכה מאיתנו. אני זוכרת שהגענו אליה והיא התהלכה בבית כמו אריה בכלוב, ואז הושיבה אותי, הסתכלה אלי במבט רציני ומבוגר ואמרה לי "רעות כפרה, תתארי לי בדיוק מה אמא הרגישה", שיחה לא מותאמת כן? הייתי ילדה בת 9 , מאיפה לי מה היא הרגישה.

אני קיבלתי משימה, לנעול את הבית ולהגיע בשלום עם מורן מהבית שלנו לבית שלה והייתי ממש מבסוטית שעמדתי בזה בהצלחה. אמרתי לה "ממה, אני לא יודעת, אבא אמר שהם יתקשרו מהבית חולים". ובאמת, אחרי כמה שעות, הם התקשרו וסיפרו לנו שנולדה לנו עוד אחות. 

היא ממש לא נולדה מהר כמו מורן ואפילו היתה קצת במצוקה, אבל הרופא, שניסה כנראה לרכך את חווית הלידה, אמר לאמא שלי שתינוקות שמנסים להיוולד עם חזית הפנים כלפי חוץ, מיוחדים, חשוב להם לראות לאן הם מגיעים. 

ברוך השם כניסות דרמטיות זה קטע שעדיין לא עבר לה. כשהביאו אותה מבית החולים עטופה בשמיכה ורודה וסיפרו לנו שהחליטו לקרוא לה אדוה כעסנו שלא התחשבו בדעתנו (גם השם ירדן היה על הפרק).  

לדעתי, בין גיל לידה לשלוש, גם ההורים שלי חשבו שיותר התאים לה השם סופה. 

בכל מקרה התינוקת הקטנה מהשמיכה הורודה גדלה קצת, והחליטה להיות מעתיקנית. עם השנים זכתה גם לכינוי "מיני מי".

דומה לי קצת, לא ?

שמות חיבה 

לשתיהן יש שמות חיבה שהן זכו בהם ביושר. למורן, בגלל שהיא חיה בסרט ברמות של אוגדה, אנחנו קוראים סטיב. על שם גיבור סדרה ששודרה פעם "החיים על פי סטיב" (שהוא כאמור, חי בסרט, ויותר מדויק לומר, פחות מחובר למציאות). 

לאדוה אנחנו קוראים אלף (וגם דושי, אבל זה סתם קיצור של אדוושי) כי כשהיא היתה ילדה היא יכלה לשבת שעות בחצי חדר הקטן שלה, דבוקה למסך של המחשב. לחדר קראנו החללית, ולה, אלף. חבר מכוכב אחר. 

ויעברו ימים,חודשים ושנים. וגם בתים. וכלום לא השתנה. 

זו נשארה סטיב וזו נשארה אלף.

חיות בסרט 

טוב בזה שתיהן מומחיות. כל אחת בדרכה שלה. 

יש לנו קבוצת וואצאפ של המשפחה שנקראת "בלי לחץ" (כי אין לחץ בכלל במשפחה) ואת שתיהן בירכו שם השבוע מלא. ובעיקר בהקשר של הבושות. 

לאדוה זה עבר די מהר, כמצופה עם הגיל. אצל מורן, לשימחתנו, זה הולך ומחריף והיא מנצחת בקטגוריה הזו בלי תחרות כמעט בכלל.

אדוה היתה מפדחת אותנו אבל בקטע חמוד עד מביך.  

למשל, פעם אחת נסענו לחברים של ההורים שלי ואמא שלי הביאה מתנה, כשהחברה פתחה אותה ואמרה "תודה, לא היית צריכה לקנות", אדוה התערבה ואמרה "היא לא קנתה, היא לקחה את זה מהבית של ממה ועטפה לכם". אמא שלי מיד התעשתה ואמרה "לא, היא רק ראתה אותי עוטפת בבית כי לא היה לי זמן לחכות שיעטפו בחנות. (די אמא, תגידי את האמת, עברו עשרים ומשהו שנים כבר, קנית או לא?). 

בגיל  ארבע בערך היא למדה לענות לטלפון. שלא כמו אחותה האמצעית שלא הבינה את הקונספט והתביישה (!!!) לענות כי היא לא יודעת מי מתקשר, זו היתה תקופה נפלאה, שסוף סוף היה לנו את מי לסנג'ר לענות לטלפון ואדוה היתה נענית לזה בשמחה.  בקיצור היא ענתה והבוס של אמא שלי היה על הקו ואמר  "שלום, אפשר לדבר עם גילה"?, והחיה בסרט, העונה לשם אדוה אמרה לו "גילה לא נמצאת, אבל מיכה נמצא, מי רוצה אותו?" היגיון בריא סה"כ. חיים פה שני מבוגרים, אם אחד מהם לא נמצא הרי הגיוני שתרצה לדבר עם השני. 

פעם אחת, סבתא שלי ז"ל עשתה הילולה בבית כנסת. הילדים הקטנים התרוצצו בכל בית הכנסת, ואחותי התיישבה על כסא. מוריאל, הבת של בת דודה שלי, בערך בגיל של אדוה באה אליה מהר ואמרה לה, "אדוה אדוה, קומי, זה הכסא של אליהו הנביא" והחיה בסרט ענתה לה בקול ליד כולם "אז מה, סבתא לא הזמינה אותו למסיבה". 

כשסבתא שלי, אמא של אבא שלי נפטרה, אדוה היתה בערך בת שלוש וחצי ארבע וההורים שלי לא רצו לקחת אותה ללויה. אח"כ באזכרה הם נורא התלבטו, בכל זאת ילדה קטנה בבית עלמין. בסופו של דבר היא באה, והתעלתה על כולם, מלא אנשים מסביב, בוכים, עצובים, והיא מקפצת לה בין הקברים והפרחים וצועקת אחריה "דווקא די נחמד פה", כאילו בשביל להרגיע את כל המודאגים.

טוב, מורן לעומתה, חיה בסרט ברמות שלא מותאמות לגיל. ברמות שלפעמים אנחנו אומרים, די, יותר נמוך מזה לא יהיה, או שואלים את עצמנו איך, איך יכול להיות שהיא קיבלה 725 בפסיכומטרי, אבל יש דברים בעולם הזה שאין להם הסבר. 

ערב אחד מורן רצתה לקחת מאמא שלי את הרכב, אמא שלי הסכימה רק אמרה לה, "צריך לתדלק, שמי 95 ב 100 ₪" ונתנה לה שטר של 100 ₪. עד כאן סיפור תמים לכאורה. אבל לא גבירותי ורבותי, כיאה לאחותי, העלילה מסתבכת. מורן עונה לה "אוקי, 95 מלא?" אמא שלי המומה, מסתכלת עליה ועונה "לא, ב- 100 ₪ ". 

מורן מתעצבנת ואומרת לה "בסדר, הבנתי ב- 100 ₪, אבל מלא?" 

זה היה השלב שתשומת הלב שלי עברה ממה שעשיתי במחשב הנייח היחיד שהיה במסדרון של הבית אל אחותי. באמת חשבתי שקרה לה משהו, כי לא הצלחתי להבין מה היא לא מבינה. 

אני אומרת לה "מורן, איך מלא ב- 100 ₪?" "מה הבעיה" היא עונה לי בעצבים, "יש 95 , ויש 95 מלא". 

זאת אחותי גבירותיי ורבותיי. הילדה היתה בערך בת 20, וכל השנים האלה כשהיא נסעה ברכב ושמעה את הנהג או הנהגת מבקשים לתדלק 95 מלא, היא חשבה שזה סוג של דלק. 

כמו שיש אורז מלא, קמח מלא, יש גם דלק מלא. חמוד נכון? 

כן, אם את בת 8. 

יש מלא סיפורים בסגנון "מציאות מדומה" אבל יש לה יומולדת היום, ואני אבחר לשמור על כבודה. חוץ מזה שסיפרתי לכם את רב המכר המשפחתי, המותג. 

כל היתר מצחיקים גם, אבל די מחווירים לידו.

לדיון ההוכחות בנושא "חיה בסרט", אני רק אניח את זה כאן.

כדי שקצת נאזן את הסיפור הקודם אז כשהיא היתה בחופשת לידה הראשונה היא חפרה לי שהיא רוצה להקים עסק של מתנות לאמהות אחרי לידה, קדחה לי בלי הפסקה על כל הרעיונות שלה ואז הטלפון צלצל והיא התלהבה שזו הנציגה מהחברה שהיא מצאה בסין והיא רוצה שהיא תשלח לה דוגמיות של חרוזים לשרשראות הנקה. התעלמתי, כי כאמור, היא חיה בסרט. למה שהיא תשלח לה חרוזים סתם פתאום, ואז  אני שומעת את מורן אומרת לה "I have a small business in Israel" אני נחנקת, מסמנת לה מהמטבח עם הידיים,  "איזה עסק?" אני אומרת לה, "את חיה בסרט"? והיא סימנה לי בחזרה לשתוק. 

אז באמת לא היה כלום, כאילו, היה, אבל רק בראש שלה. 

העסק מזמן כבר כאן, במציאות.

תלונות שווא 

אל תאמינו לשום דבר שאחיות קטנות מספרות. אני מעולם לא נתתי למורן לאכול בצק ואמרתי לה שזה גבינה. וגם אם כן, (ואני עדיין מכחישה) תפעילי שיקול דעת ילדה, הדבק הזה נראה לך גבינה???. 

גם אף פעם לא אמרתי לאדוה שאם נתקעים במעלית אז צריך ללחוץ בלי הפסקה על האזעקה והדלת נפתחת ולכן אני לא קשורה לפעם ההיא שהיא נתקעה במעלית ומרוב שהיא לחצה על האזעקה בלי הפסקה לא שמענו שזו היא בפנים צורחת "הצילוווו אותיייי" (דרמטית ברמה של שחקנית בטלנובלה). 

מה שכן, זאת אני שגנבתי למורן את הקלפים של בברלי הילס, אני מודה. אבל רק את אלה שהיו חסרים לי והיא גנבה לי קודם. 

חוץ מזה, הכל שקרים והמצאות.

תניחו לי !!! 

אני יכולה לספר עד מחר כמה זה כיף להיות בכורה, לסנג'ר את האחיות הקטנות, להיות זאת שיודעת, אבל זאת אשליה. בתכלס, זה בדיוק להפך. 

נתחיל במורן. 

בגלל שאחנו די קרובות בגיל עשיתי פעמיים את כל המטלות של קורס הקצינות של צה"ל, פעם אחת את שלי, ופעם שניה את שלה. 

כנ"ל למדתי בע"פ פעמיים את כל המילים של הפסיכומטרי. 

שיא הסינג'ור היה כשהיא היתה בצבא ונסעתי (לכל) טקס ממוצא ולא רלבנטי שהיה לה רק כדי שיהיה לה איך לחזור, לקחתי אותה לכל ומכל תחנת רכבת ואוטובוס, כולל עכו. פעם אחת כי היא שכחה לרדת בתחנה cקרית מוצקין, למרות שהזכרתי לה חמש פעמים לרדת בזמן ופעם אחרת כי פיספסנו את האוטובוס שלה מצומת צבר ורדפתי אחריו עד עכו (אשמתי, מודה). 

היא עד היום (חוגגת 36, כן?) יכולה להתקשר אלי בהיסטריה שלוש פעמים רצוף כי היא לא מוצאת את הבית של התופרת למרות שהיא כבר היתה אצלה פעמיים השבוע (תפתחי גוגל מפס חיים שלי), או להוציא אותי דחוף מישיבה עם 30 אנשים כי היא צריכה (ברמה של חיים או מוות מבחינתה) לכתוב מכתב וחייבת עזרה. 

לאדוה למשל היה מנהג מעצבן כשהיא היתה ילדה קטנה. 

היא ומורן ישנו בחדר משותף, בחדר מולן ההורים שלי, ובחדר ליד, אני. 

אדוה, היתה מתעוררת באמצע הלילה, יוצאת מהחדר שלהן (!!!!) ובאה לחדר שלי (שהיה צמוד לזה של ההורים שלי, ראוי לציין), היתה נוגעת בי (!!!) וקוראת "רעות, רעות, רעות" עד שהייתי מתעוררת, ואז היתה מכריזה "רעות, אני הולכת לשירותים" (#למי_אכפת_פעם_ראשונה) ואז אחרי שתי דקות שוב היתה מעירה אותי ואומרת "רעות, חזרתי" (#למי_אכפת_פעם_שניה). 

מאז היא מעירה אותי משינה לשיחות קצת יותר מהותיות אבל עם מוטיב חוזר קל. תמיד באחת עשרה בלילה, תמיד כשאני גמורה.  "אדוה, את תסיימי שירות צבאי כמו כולם, את פשוט עייפה, לכי להתקלח ולישון", או שיחות על "לכולם יש רישיון נהיגה בסוף דושי, אז מה אם נכשלת טסט ראשון", שיחות על "תפסיקי, ברור שיהיה לך תואר, עוד סמסטר, פחות סמסטר, זה לא מעניין אף אחד בסוף".

איך ?? איך יכול להיות שגדלנו באותו בית ? 

מלא פעמים אני שואלת את עצמי, איך? איך יכול להיות שנולדנו באותו הבית?

אני שונאת להתעורר בבוקר, מאז שאני מכירה את עצמי. בוקר נחשב כל שעה שקמים בה. זה לא משנה אם זה 6 או 8. לפני 6 זה לילה. אז בלילה אני ממש לא אוהבת להתעורר. בכל מקרה, תמיד היינו צוחקים שלפי הרעש אפשר לדעת מי קמה. אם שומעים נודניק בשעון המעורר כל שלוש דקות למשך שעה, אז זו כנראה אני. אם שומעים שעון מצלצל ושניה אחרי רואים את האור נדלק בחדר יודעים שזו מורן. אם שומעים שעון מצלצל ואז רעש של דברים נטרקים בחדר, זו כנראה אדוה. 

בצבא, הייתי שורכת את השרוכים במעלית, נתלית על הדלת של הרכבת מבחוץ ומורן היתה מסנג'רת אותי לקחת אותה, ותמיד מגיעה כמו נסיכת מצריים לרכבת, בזמן. בעצם שתי רכבות לפני הזמן. 

אני, לא אוכלת בשר בערך מכיתה ח', אדוה בערך מאז (היא היתה בת 3 ) לא הפסיקה. 

אני תמיד אקפא מקור והן יזיעו מרוב חום כשאנחנו באותו חדר, לבושות אותו דבר פחות או יותר. 

כנראה בזכותן בסוף יצא ממני משהו, כי כשהייתי תלמידה ביסודי, איך נאמר, לא הכי אהבתי את הקטע הזה של בית הספר. אבל אז הצטרפה לשם מורן ובכיתה ב' עשתה בקלילות ובכיף חוברות של כיתה ג', כשאני עוד התעצלתי להעתיק את החוברות שלי ממיטל. 

ואם זה לא הספיק אז הצטרפה גם אדוה, שפשוט דילגה על גן חובה, כי היא כבר קראה עיתון  וכתבה בלי ניקוד, ברמה של סוף כיתה א. 

בקיצור, איך נאמר, הן שינו את אוירת הלמידה בבית.

נגיד אם אני מתלבטת לגבי בגד או תכשיט אני שולחת למורן, ואם היא מזדעזעת אז אני ישר קונה ויודעת שנועדנו זה לזו. 

כשאדוה מנסה להסביר לי מה לא בסדר במחשב שלי ומה אני צריכה לעשות  אני לא באמת מבינה רבע ממה שהיא אומרת (דושי, אני סתם עושה כן עם הראש, אין לי מושג על מה את מדברת). 

אבלללל שלושתנו יודעות בעל פה את כל המילים של הסרט קזבלןה(בדגש על מילות השיר "מה קרה") ושל צלילי המוזיקה, את כל המילים של הקלטות וידאו של רינת גבאי (תודה על זה אדוה) וגם את הריקוד של השיר "יעקב" (ללדין היו פעם מותג, סתמו).  

אנחנו בעיקר יודעות שכשמישהי מתקשרת והיא לא יכולה לדבר מרוב צחוק, זה סימן שהיא נמצאת עם השניה, וזו עשתה, כרגיל בושות. 

ואם שיחת טלפון מתחילה במילה "שומעת?" אז אחת מאיתנו צריכה עזרה.

ותמיד נעשה מראש חמישים אלף תמונות כי בזו השיער שלי לא מסודר, ושם מורן לא חייכה ובהיא אדוה עצמה עיניים ובכולן אמא שלי עשתה צ'נדלר בינג. 

ורק בשביל לעשות סדר בסיפור, אז זה אתן, אתן אחיות יקרות, אתן זו המכה של הבכורות. ספציפית שלי.

יום הולדת שמח ומזל טוב חמודות. 

העולם אומנם היה קצת יותר שקט וקצת פחות חופר בלעדיכן, ועם טיפה יותר זמן פנוי, אבל גם הרבה פחות מצחיק ומרגש. 

כיף שבאתן.

שכל משאלות ליבכן יתגשמו לטובה. 

אמן.