בואי נצום עוד שעה

לפני תשע שנים נסעתי בפעם הראשונה להודו לחגים. 

נחתתי שם קצת לפני ראש השנה וחזרתי לארץ מעט אחרי סוכות. זה היה טיול כל כך משמעותי ששנה אחרי, עשיתי שוב, את אותו הדבר.

אני זוכרת מהטיולים האלה כל כך הרבה דברים, שלושה מהם קשורים קשר עמוק לימים האלה עכשיו.

הראשון, יום שישי בערב, ערב ראש השנה, בית חב"ד בדראמסאללה. אני נכנסת מעט באיחור, המוני אנשים ורעש מטורף. בתוך כל ההמולה ניגשת אלי אשה נעימה ומזמינה אותי להדליק נרות שבת. עניתי בנימוס "תודה, אבל כבר נכנסה שבת, לא?!" והיא ענתה באדיבות, "זה בסדר, זה חג, את יכולה להעביר מאש לאש". היא ליוותה אותי אל המקום שבו דלקו המון נרות, נתנה לי נרות ואת נוסח התפילה, והמשיכה בענייניה כאילו לא עשתה דבר.

מאז אותו ערב חג, על קצה ההר בדרמסאללה, רחוק כל כך מכל מה שאני מכירה ויודעת, מאז אני מדליקה נרות כמעט בכל ערב שבת.

השני, אותו טיול, מספר ימים אחרי, בכפר בגסו הסמוך, באיזה רגע בין ראש השנה לכיפור, עומד בחור צעיר ותוקע בשופר באמצע הרחוב.

כמות הצעירים שהתקבצו סביבו היתה בלתי נתפסת. שררה דממה, גם המקומיים שעמדו והתבוננו עלינו היו בשקט.  את אף אחד לא עניין ליד מי הוא עומד, מאיפה היא/ הוא בארץ, במה הם מאמינים או למי הצביעו בבחירות האחרונות. משהו בקול של השופר, ניקה את כל היתר והעמיד את כולם, אחד ליד השניה ופינה מקום, אי שם רחוק מהבית, לתפילות של כולן.ם.

השלישי (ואחרון, מבטיחה)  הוא מהטיול שנה אחרי. יצאתי עם חברה לטיול רגלי קצר בהרים שליד הגסטהאוס. גבוה, די קריר, ואנחנו הולכות בלי באמת לדעת לאן. סיפרתי לה את הסיפור עם השופר מהכפר בגסו בשנה שעברה ואמרתי לה שהשנה עדיין לא שמעתי שופר. המשכנו ללכת, הדרך היה ירוקה ויפיפיה והשמיים בהירים. פתאום, בשביל אחר לא רחוק מאיתנו הלכו שני גברים. אחד מהם עצר וצעק "שנה טובה" ענינו "שנה טובה", ואז הוא שאל "רוצות לשמוע שופר"? וכך שוב, הפעם על אמצע ההר, ארבעה אנשים, שני גברים ושתי נשים, מתחברים איזה חיבור שאי אפשר להסביר, דרך הצליל המיוחד הזה של השופר.

אפשר להבין מהסיפורים האלה שיום הכיפורים מיוחד עבורי.

אחד מזכרונות הילדות שלי קשורים קשר הדוק ליום הזה.

אני זוכרת, איך כל שנה, בצאת הצום היינו נכנסים לרכב ונוסעים לסבתא שלי ז"ל שגרה בטירת הכרמל. כשהיינו מגיעים אליה, הבית כבר היה מלא באנשים, כולם אוכלים ושותים ומברכים כל אחד ואחת שנכנסים בשנה טובה וגמר חתימה טובה. הבית של סבתא שלי היה צנוע וקטן והיו לו כנראה קירות אלסטיים כך שתמיד היה מקום לכולם. במיוחד סביב השולחן. כל צאת כיפור היינו אוכלים אצלה מרק חרירה, שהיא היתה מכינה, כמובן יום לפני, והוא כמו פח השמן, לא משנה כמה אנשים אכלו ממנו, היה מספיק לכולם. 

סבתי ז"ל התחזקה והתקרבה לדת, עם השנים, ונהגה ללכת לבית הכנסת בכל שבת. היתה חובשת כובעים יפים שקנתה במיוחד לבית הכנסת והיתה צועדת מביתה לבית הכנסת הסמוך גאה. אני זוכרת שלמרות שהיא התקרבה מאוד לדת, היא לא התרחקה מאיתנו אפילו לא בפסע. היא בטח היתה שמחה לדעת שאפילו היום, אחרי הרבה מאוד שנים, אנחנו עדיין קוראות לבית הכנסת שבו נהגה להתפלל, "בית הכנסת של סבתא".

באחד מימי הכיפורים סבתא שלי, חזקה באמונתה, שכבר היתה אשה די מבוגרת, לדעתי סביב גיל 70 חיפשה שותפה לפשע. פנתה לבת דודה שלי ואמרה לה בשיא הרצינות "בואי נצום עוד שעה". בת דודה שלי פרצה בצחוק. זאת היתה סבתא שלי. כולם רק מחכים שהצום יגמר, שאפשר יהיה לחזור לאכול ולשתות, והיא, רוצה לצום שעה יותר. האמונה שלה תמיד ריתקה אותי, במיוחד איך היא הצליחה להחזיק את כל העולמות יחד. והכח, מאיפה הכח בכלל לחשוב על האפשרות של לצום שעה יותר.

סבתי נפטרה כשהייתי נערה וכמה שנים אחריה, ומוקדם מידי לכל הדעות, נפטר אבי ז"ל. האירוע הזה טלטל את עולמי והפסקתי לצום למשך כמה שנים.

הדבר שלא הפסקתי לעשות הוא לשמוע תקיעת שופר. את זה אני עושה כמעט כל שנה, ובע"ה לעוד שנים רבות, עם ממה, סבתי השניה. ממה כבר לא צעירה, בת 88 (וחצי) וכל שנה, היא ואני הולכות לבית הכנסת לשמוע תפילת נעילה ותקיעת שופר. בשביל לתפוס מקום טוב וקרוב לחלון אני הולכת איתה בערך שעתיים לפני. והיא תופסת כסא ומתיישבת בקנאות ליד החלון ומקשיבה. ואם לא שומעת טוב, מקישה על החלון עד שבר המזל שעומד בפנים ומתפלל פותח לה אותו כדי שתשמע טוב יותר את התפילה. והיא איתנה וסבלנית (בניגוד אלי), מקשיבה וממלמלת לעצמה מילות תפילה, תחינה וברכה. וכשסוף סוף נשמע קול השופר, העולם כאילו נעצר. היא עומדת ומתפללת לשמיים, בהתרגשות שאין כמותה, ובדרך הביתה מברכת אותי בשנה טובה ובגמר חתימה טובה.

יום הכיפורים הזה שונה מכל מה שהכרתי. גם מאלה המיוחדים שביליתי בניכר.

ממה, שידעה שלא נוכל להפגש בכיפור השנה וללכת לשמוע שופר, מנצלת כל שיחת טלפון מאז שנכנסה השנה החדשה כדי לברך אותי בגמר חתימה טובה. כל פעם אני אומרת לה, "יש עוד זמן", והיא עונה "זה בסדר, עדיף ככה, שלא אשכח".

היה לי הרבה זמן לחשוב במהלך הצום הזה. על כל מה שכתבתי כאן, ובעיקר על מה שמחבר את כל החלקים האלה יחד.

אני חושבת שהרגע ההוא על ההר בדרמסאללה הוא אולי ההסבר לזה. איך רק לפני רגע אמרתי בהיסח הדעת שעדיין לא שמעתי שופר, והנה, כעבור מספר דקות אני עומדת על הר שהוא זר לי, רחוקה מכל מי ומכל מה שאני מכירה, מולי עומד אדם שאיני מכירה ותוקע בשופר עבורי. הרגע הזה הרחיב לי את הלב, מילא אותי תקווה וגרם לי להרגיש מאוד קרובה.

אני חושבת שסבתא שלי ז"ל רצתה לצום עוד שעה כדי להאריך את הרגע, לשהות עוד קצת בנקודת המעבר הזאת, קרובה ככל שניתן, לפני שהכל חוזר להיות כשהיה.

וממה, עומדת צמודה אל חלונות בית הכנסת, כל שנה כדי לשמוע קול תפילה וקול שופר כי יש משהו ברגע הזה שעבורה, וכנראה גם עבורי, מחזק את תחושת הקרבה ומגביר את הווליום של התקווה.

היום הזה הוא של כולן.ם. כל אחד.ת בדרכה.ו שלה.ו. ועדיין משהו שמאחד את כולם יחד. 

האפשרות המפולאה להתחיל מהתחלה, לפתוח דף חלק ונקי, ללא רבב. בנקודה הזאת כנראה נמצאת התקווה בשיאה. 

ולמרות המרחק הפיזי שנכפה עלינו, והמרחק מקולות התפילה והשופר, הלוואי שהשנה נרגיש קרובים מאי פעם, וככל שניתן, נבחר להתכנס סביב קולו המטאפורי והמאחד של השופר, נבחר להיות יחד.