סלט של חורף, והסיפור על החצאית הכחולה

בתמונה כאן למטה, זו אני.

ילדה בערך בת ארבע, לבושה בחצאית האהובה עלי, וכרגיל לימים ההם, חובשת כובע מגונדר. 

רק כשהעליתי את התמונה הזו לכאן שמתי לב למלא פרטים. 

למשל, את המפית שמונחת על הטלויזיה יש לי היום על השולחן בפינת האוכל, והמגבר שדולק בארון המוזיקה מאחורה (איך לא דולק, מתי הוא היה כבוי אי פעם?!) עדיין עומד אצלי, בפינת הכבוד של המוזיקה אצלי בבית.

אחד הזכרונות שיש לי מהחצאית הזו (האהובה עלי, כן?!) הוא שבוקר אחד לפני שהלכתי לגן אכלתי תפוז, וכמו שרק אני יודעת, אכלתי מהר (מי בכלל נותן לילדה תפוז בבוקר?!), ואיך לא, הקאתי אותו ישר על החצאית, דקה לפני שיוצאים לגן (הבנתן את עוצמת הזיכרון, נכון? דרמות וכו').

מאז, כל פעם שאני אוכלת מהר (לרוב תוך כדי עמידה) אני נזכרת בסיפור הזה. 

אמא שלי מספרת שהקאתי מרוב שאכלתי את התפוז מהר, בלי ללעוס כמעט בכלל (היא לא מוציאה טוב בסיפור הזה). 

זו אני, אי שם בתחילת שנות ה- 80

אני די בטוחה שזה לא נכון, מה שכן, אני אוכלת מהר. זה לא השתנה.

לא רק אוכלת מהר, גם מערבבת טעמים.

נכנסת הביתה, לוקחת מעדן שוקולד, מסיימת, אחותי מחממת ספגטי, אני מצטרפת. מסיימת, נחה קצת, אוכלת תפוח. בקיצור, הבנתם. מערבבת טעמים.

מאז שאני זוכרת את עצמי אמא שלי אומרת לי, "תפסיקי לערבב, את בסוף תקיאי" (לא קרה עוד מעולם).

אחותי כל הזמן אומרת, שרוני (האחיינית הבכורה שלי), בדיוק כמו דודה שלה. אוכלת עם כולם ומערבבת. בלי סוף.

אף פעם לא הבנתי מה רוצים ממני בקטע של הערבוב. 

זה לא שערבבתי את הפסטה בתוך המעדן. סיימתי אחד, עברתי לשני. לערבב זה כיף. זה מגוון ומעניין. 

טעמים זה כיף. ולא, לא מקיאים מזה.

אחד הסלטים שאני הכי אוהבת הוא התגלמות הערבובים האלה. כל הטעמים יחד, בביס אחד.

לסבתא שלי אין הרבה מנות כאלה, אולי העוגיות החריפות שלה (שיום אחד אולי אכתוב עליהן פוסט). 

בכל יתר המנות, יש טעם די ברור של כיוון אחד.

בסלט הזה, יש בכל ביס, טעם חדש שמתגנב לחיך בלי שאת שמה לב.  פתאום מתוק, פתאום מלוח (שהוא מלך מלכי המלכים) ורגע חריף.

ככל שעוברים הימים אני חושבת שזה הסלט האהוב עלי. 

אני גם חושבת שאני בין היחידות שאוהבות אותו אהבה כל כך גדולה. כאילו בחרנו זה בזו. אני בסלט והוא בי. 

הוא לא שייך למסדר הסלטים שבקרוב יעלה עליו פוסט.  הוא ייחודי ועצמאי בשטח. הוא לא מוגש עם כולם. 

הוא גם לא מוגש לכולם. בדר"כ לי, ותמיד כשבא לי אותו בקיץ סבתא שלי אומרת, "זה רק בחורף כפרה".

לפני כמה ימים מצאתי את התמונה של הסלט. היא צולמה איפה שהוא בסוף שנת 2016, ביום אחד שלא היה לי בו כל כך מצב רוח ובאתי לבקר את ממה. 

פתאום התחשק לי את הערבוביה הזו שלו. יש בו משהו שישר גורם לך להתעורר, לחזור להרגיש ובעוצמות גבוהות.

מצאתי את התמונה וישר חשבתי שאני חייבת לכתוב על זה פוסט, רק לא כל כך היה לי מה.

סלט של חורף, והתמונה, במקור. מאותו יום בלי מצב רוח בשנת 2016

פתאום הבנתי. הסלט הזה, זו סבתא שלי.

היא רגישה ברמות מטורפות אבל חסרת טקט בקטע מביך, אופטימית ומוקירת תודה אבל נכנסת לדרמות וסרטים בדקה, יכולה לעמוד שעות במטבח אבל לא יכולה לחכות לסבא שלי דקה ליד הדלת, רוצה שתאכלי הכל אבל שתשמרי על הפיגורה. 

יש בה הכל מהכל, היא עוברת מאפס למאה בדקה, מצחוק לעצב ברגע והיא שילוב מנצח ומאוזן של הדברים.

בדיוק כמו המתיקות, החריפות והמליחות של הסלט הזה.

והסיפור, עושה חשק נכון ? אז המתכון לסלט הזה כאן