ספינג' בעמק המעיינות וחברות אמת

כבר מלא זמן יש לי שידה מהממת שקצת מיציתי איתה את היחסים. יש לה אחות תאומה אצל סבתא שלי בבית, ובמקור הן היו יחד בחדר השינה של ההורים שלי. יש עליה כבר ארבע שכבות של צבע (לבן, צהוב, ירוק וטורקיז), היא שברה פעם רגל במעבר דירה, החלפתי לה פעם את כל הידיות והיא ממוקמת בגינה שלי כבר יותר מידי זמן. חגגתי יום הולדת בשבוע שעבר ואחד החלומות שלי לחופשת יומולדת שלקחתי לי, היה סוף סוף למצוא זמן ולהביא אותה למיכל לקראת שיפוץ לכבוד הבית החדש שלה (של מיכל ושל השידה כמובן).  גייסתי את הרכב של אמא שלי לטובת המשימה כי בכל זאת, יש גבול גם לאלסטיות של הקיה פיקנטו שלי. 

על הדרך, בלי ששתינו שמנו לב, הרווחתי ביקור של אמא שלי אצלי, שהפך לארוחת בוקר בגינה לכבוד יום הולדתה (זוכרות שנדחפתי לה לחגיגות, כן?).

מיד אח"כ נסעתי לכיוון עמק המעיינות. מיכל גרה בשלפים, אבל תמיד ברגע ההכרעה בוויז אני לא אזכור אם זה שלפים, רשפים או שלוחות. תמיד אני מתקשרת אליה מהדרך לוודא שאני בדרך ליישוב הנכון, תמיד היא אומרת לי שזה לא משנה ושאתקשר מהשער, ותמיד אני עונה לה שמהשער אני כבר יודעת להגיע. מיכל אוהבת אותי בכל מקרה אז לא  אכפת לי לוודא. 

הגעתי, והילדים קיבלו את פני בהתרגשות גדולה. של שני הצדדים כמובן. אחרי כמה דקות מיכל חזרה מהצרכניה ובגדול זרמנו עם היום.

מיכל ונדב בונים בית ביישוב ואני די מעריצה אותם על זה. והאמת גם קצת מתרגשת. לפי התוכניות אני הולכת לשפץ כמה רהיטים שכבר שנתיים לפחות מחכים לחייהם הצבעוניים והחדשים בבית הזה. קפצנו רגע לראות את הבית החדש. טוב, הוא מהמם ברמות. ממש מתחיל להיראות מוכן. עד היום ראיתי רק את הקומה למטה ויאמר לזכותי שניסיתי שוב. עם כל הכוונה שיש בעולם התחלתי לעלות ב"אין מדרגות" של הבית לקומה השניה. ואז, בעל כורחי, השתלטה עלי שוב התחושה שאני עומדת על קצה של תהום עמוקה ומאבדת את שיווי המשקל, כל האויר התערבל לי בבית החזה ומיד ירדתי בחזרה את השלוש "אין מדרגות" שעליתי. אני כנראה אראה את הקומה העליונה של הבית רק כשהם יעברו ממש. בתור מכורה לעיצוב ולמלא צבעים אני ממש מתרגשת מאיך שרעיונות וחלומות מתמקמים יפה והרמוני בעולם.  

כשהיינו בדרך לשם בא לי רעיון להכין ספינג' (כי לא היה מספיק שמן עמוק בארוחת ערב בשישי). שאלנו את אורי, הבן הגדול של מיכל, מה דעתו, והעיניים שלו נפתחו לגודל שלא השאיר מקום להתלבטות. הרעיון מיד הפך לפעולה. 

הפעלתי את אמא שלי מרחוק, ותוך חמש דקות קיבלתי בוואצאפ מתכון לקילו קמח, עם הוראות הכנה. בגלל שבמתכון שקיבלתי היה שימוש יתר בשלוש נקודות אחרי כל משפט, התערער לי קצת הביטחון. פתאום היתה לי תחושה שהיא נתנה לי "מתכון בערך" או שאולי היא מצפה שאני אשלים איזה חסר בעצמי בכמויות או בהוראות הכנה. מהלחץ, כי גם ככה אני לא משהו בקמחים, התקשרתי לוודא, הבהרתי לה שאני לא אעמוד במפח הנפש אם זה לא יצא טוב ושכדאי מאוד שהיא שלחה לי מתכון מדויק. היא התחייבה על הכמויות אמרה לי שוב לעשות חצי, כי יוצא הרבה ושלחה אותי לדרכי. 

מכאן יצאנו לדרך. רכשנו כנדרש קמח, שמרים, סוכר ושמן ("זהירות, בריאות לפניך") וחזרנו הביתה מהר כדי להספיק להכין ולהתפיח את הבלילה הדביקה. התחלתי בלשפוך קמח לקערה. ואז היה רגע שקצת הרגיש לי לא נעים. לפני בערך שניה וידאתי עם אמא שלי שהמתכון מדויק, וידאתי פעמיים, הסברתי לה את גודל האחריות, ושהילדים ממש מתרגשים. והנה אני, דור שלישי לזורקות תבלינים לסיר בלי מידה, שופכת חצי ק"ג קמח לקערה בלי למדוד. הרגשתי לא נעים, וגם טיפה אחריות, ומיכל שזיהתה מיד את המצוקה שלי, נתנה לי משקל. שקלתי את הקמח שנשאר בשקית ואתן יודעות מה? אני באמת דור שלישי לזורקות תבלינים לסיר. דייקתי ב- 20 גרם (כלומר טעיתי ב- 20 גרם, אבל החיים תלויים בנקודת המבט, ושלי כזו). אחרי שעפתי על עצמי וברקע השמעתי קולות צהלה, החלטתי שזה מדויק מספיק ויצרתי עיסה דביקה.  עכשיו תראו, השלב הזה שלעיסה יש חיים משל עצמה, ואין דבר שאני יכולה לעשות בעולם כדי לעזור לה לתפוח, הוא מאוד מלחיץ עבורי. קודם כל כי אני לא מתעסקת הרבה עם בצקים (כאילו, אני מתעסקת הרבה, אבל בעיקר בשלב האכילה). וגם כי תבשילים אני מתקנת תוך כדי כל הזמן, יש לי 2764 כפות בכיור אחרי הכנה של תבשיל אחד. אבל בבצק אסור לי לגעת תוך כדי, כי האדון צריך לנוח. והמתח הזה, יתפח או לא יתפח, יהיו בועות או לא, מצטערת, אני צריכה קצת יותר שליטה  בחיים האלה, והדרמה הזו, היא קצת פחות בשבילי. 

בסופו של דבר הבצק תפח, לא ממש כמו שקיוויתי, אבל הספינג' יצא אש ונרשמה התלהבות בקהל.

אחרי שאכלנו ספינג' התחילה שיחה מעניינת בין הילדים.

שיחה על מה זה חבר אמת.

הקשבתי להם מדברים, ומתארים במילים פשוטות את עולמם הפנימי המורכב ומה זו לדעתם חברות אמת. אחרי שיחה ממש מעניינת ופתוחה שקיימנו (הם בכל זאת הילדים של מיכל) סיכמנו שאנחנו בוחנים חברות לפי הדברים הטובים והנעימים שאחרים/ות עושים/ות עבורינו ולא לפי הדברים הלא טובים והלא נעימים שהם/ן לא עושים/ות לנו (ואנחנו להם/ן כמובן). ואז גיל (בן 7) שאל אותי,  "הרוש, את ואמא חברות אמת"? ומיד אמרתי לו שכן. והוא לקח את זה כמובן לעולמות שלו, ולדוגמאות הקונקרטיות שאספנו רגע קודם, ושאל אותי בחצי צחוק "מה, אמא עוזרת לך בלימודים"? אני לא זוכרת מה עניתי לו במדויק.

אבל אני מקווה שהוא טיפה יגדל ויקרא את הפוסט הזה, כי אמא שלו, מיכל, היתה היחידה, בתוך מערכת ענקית מלאה בא.נשים שנקראת צה"ל, שקראה לי ערב אחד לשיחה על המדרגות מחוץ לחדר 2 (אימפריה) והכריחה אותי, בתוך כל הטירוף הזה שנקרא "חוות השומר", להיות לרגע נערה בת 18, שאבא שלה נפטר בפתאומיות, לפני בערך חודש וקצת. 

פעם אחת היא באה לבלות איתי בסופ"ש כשהיינו בצבא, והחליפה לי את השפה בטלפון לסינית, ועד היום אני נזכרת ברגע הזה ונקרעת מצחוק (תנסו אתן.ם לחזור בהגדרות שפה מסינית לעברית בלי לדעת סינית בכלל). 

היא תמיד היתה מביאה לי את המדים למיטה כי היה לי ממש קשה לקום בקור בבוקר ואני אף פעם לא כעסתי עליה כשהיא היתה לוקחת לי בבוקר את המעיל כי היא לא מצאה את שלה והיתה חייבת להגיע לחיילים להשכמה.

לפני שלוש שנים נסענו לפריז למרות שמיכל היתה כבר פעמיים. כשכאבו לי הרגליים אחרי שקצת הלכנו לאיבוד, היה לי קר וכבר ממש הייתי צריכה לשירותים, היא ידעה שאוכל טעים וטבעוני ירגיע אותי מיד, והושיבה אותי רגע לאכול. כשגנבו לי את הארנק באותו טיול, היא התעקשה שעם כל הכבוד לגנב, אנחנו בכל זאת הולכות עכשיו לפי התוכנית לחנות שכל כך חיכיתי לה, ושאני אקנה לי את הפיג'מות המטופשות שרציתי כל כך הרבה זמן.

מיכל יכולה לרחף לפעמים ולנסוע לחדרה כשאני מחכה לה בחיפה, ואני בצד השני של הקו נקרעת מצחוק, מנסה לנחם אותה שלא נורא, אבל גם מודיעה לה שיש גבול ואני מתה מרעב, ושאני מזמינה בינתיים משהו לאכול.   

תמיד כשאראה משהו יפה עם גולגולות אני אקנה לה בלי לחשוב פעמיים וגם בלי צורך באיזה אירוע מיוחד.

 אנחנו יכולות לדבר על דברים ברומו של עולם (לדעתנו כמובן), לשלוח כל היום אחת לשניה תמונות של רהיטים, לצאת מאיזה מקום עם חוויה משותפת ורק במבט לדעת שאנחנו חושבות על זה בדיוק אותו דבר. כבר סיפרתי בפוסט הקודם שהיא שלחה לי ברכה כל כך מרגשת השנה ליומולדת, שרק מהציטוט שהיא שמה בהתחלה התחלתי ממש לבכות.  

אני יכולה להגיד לה הכל, אני יודעת שהיא תמיד תקשיב לי, אף פעם לא תשפוט, תמיד תוסיף הומור, אפילו אם ממש קשה. היא תאזן, תגיד לי בפנים כשאני סתם משוגעת, ותמיד תמיד היא תאיר לי עם פנס אל תוך הלב.

לא משנה כמה רחוק אנחנו גרות, תמיד אנחנו מוצאות את הדרך הכי קצרה ומהירה אחת אל השניה. 

כשהגענו אחרי קורס הוראה יחד לחוות השומר,  אני רציתי להכיר אנשים חדשים, אלוהים יודע למה, ומיכל התעקשה שנהיה יחד באותו חדר עם גלגול וברז'ן, וכך היה.

היא תמיד היתה חכמה. ואני, כנראה בכל זאת, ברת מזל. 

חדר 2 (אימפריה) שמר עלי ושינה את חיי. 

 אם היא לא היתה מתעקשת בדרכה שלה, הכל היה יכול להיות לגמרי אחרת.

יאללה, לכו להכין ספינג', תראו כמה זכרונות זה יכול להעלות. 

חנוכה שמח.